SIMCHAT TORAH - 5770

23rd of Tishrey 5770

THE CROWN OF TORAH IS FREE FOR ALL

Moshe's blessing to Israel before his passing away includes the following prelude: “Moshe commanded us Torah, the inheritance (morasha) of the congregation of Ya’acov” (Devarim 33:4). Rashi reads the verse as follows, “The Torah that Moshe commanded us is an inheritance for the congregation of Ya’acov: we have taken it and will never abandon it.” This implies that the Torah of Moshe has become ingrained within the entire Jewish people to the extent that we are unable to ever separate ourselves from it. The Sifri explains that every Jew has a share in the Torah, as it states, “You stand this day all of you before Hashem your G-d” (Devarim 29:9). This idea is reflected in the saying of our Sages that there exist three crowns: the crown of Torah, the crown of Kehuna (priesthood), and the crown of Kingdom. The crown of Kehuna was given to the children of Aharon and the crown of Kingdom to the offspring of David. However, the crown of Torah is available to whoever wants to take it (Midrash Raba, Kohelet 7:2).

WOMEN MAY RECEIVE THE CROWN OF TORAH

Although a woman can neither aspire to become a king from the Davidic dynasty nor a Kohen, the crown of the Torah is available to adorn her head. During all generations of Jewish history, there have always been great and learned women. There are renowned women such as Devorah, the wife of Lapidot, for whom hordes of people would wait in line to pose halachic inquiries. Beruriah of the Talmud, taught her husband how to have mercy on others in accord with the Biblical indictment; and Rashi's daughters participated in the pilpul (dialectics) of their scholarly husbands. These are just examples, yet there were many less well-known female scholars throughout the generations, who taught men behind a mechitza (partition). In our own time, we are privileged to learn from outstanding talmidot chachamot (learned women) specializing both in the revealed and hidden Torah. There is a renewed thirst among Orthodox Jewish women to delve in depth into the classical texts of the Torah and its commentaries. Everywhere, new yeshivoth for women are sprouting forth, packed with spiritual Jewish women seeking to return not only to their roots, but also to serious textual Torah study. No longer do lectures satisfy their yearning. The new generation of Jewish women wants more than just to sit back passively and listen to the wisdom of others. They are ready to work hard, together with their study partners, in order to gain the skills necessary to enable them to struggle through Torah texts on their own, receiving, of course, the assistance of Rabbis and mentors.

QUEEN OF THE LIVING TORAH

The verse, “Hear my son the reproach of your father and do not forsake the Torah of your mother” (Mishlei 1:8), is gaining new meaning in our time. The mother has become the queen of Torah. Just like a mother gives life to others, so does she ignite the light of Torah in her children, her soul sisters, and herself. Our desire for learning is much more than an intellectual pursuit. We want to learn in order to live a life of Torah, infusing the whole world with its spirit. Women from all walks of life are struggling with learning Hebrew vowels, saying brachoth, understanding halachic terminology, separating challoth and wearing skirts. We are shaking the lulav, praying and meditating in the fields, picking luscious purple grapes in the Land of Israel and taking tithes. Our learning and living merges to become one, as we endeavor to bring the geulah one step closer.

LEARNING OF WOMEN RETURNING THE SHECHINA

According to the Midrash, the Torah is engaged to the Jewish people, like a bride to her groom. This is learned from the following pun: “Do not read ‘morasha,’ a possession, but rather ‘meurasa’ engaged, for the Torah is engaged to Israel” (Yalkut Shimoni, Devarim 33, 951). Rabbeinu Bachaya explains that according to kabbalah, the Torah is called Rachel, who is engaged to Ya’acov. From the time that the Shechina departed, “Rachel is weeping for her children” until the return of the Shechina during the redemption when Rachel again becomes Ya’acov's wife. This is the meaning of: “They shall come back again from the land of the enemy” (Yirmeyahu 31: 14-17). The fact that the Torah is called Rachel testifies that her essence is, indeed, female. One of the manifestations of exile has been a lack of feminine viewpoints on the Torah. Today, we are fortunate to experience the return of the Feminine Indwelling Presence, embodied by the revival of authentic learning and living the Torah of the mothers by the daughters of Israel. In that respect, women too can certainly rejoice on Simchat Torah.

Let's do one more Mitsva to ace the coming of Mashiach...

Shabbat Shalom and Happy Holidays!

שמחת תורה - תש"ע

כג' בתשרי תש"ע

בשמיני עצרת ובשמחת תורה אנו מסיימים את קריאת התורה כולה, ומתחילים לקרוא אותה שוב מתחילתה. קהילות ישראל בכל רחבי העולם נוהגים ביום זה לעשות הקפות – ריקודים בבית הכנסת ומחוצה לו כשספרי התורה בידיהם. שמחת תורה הוא חג מלא בשמחה, מכיוון שאנו חוגגים את כבודה של המתנה היקרה ביותר שקיבלנו – התורה הקדושה. בלעדיה, היינו כשאר האומות. ואיתה, יש לנו מפה רוחנית המדריכה אותנו בחיינו.

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי שהתרחש אי שם בימי השואה הנוראה, סיפור על דבקותו של יהודי בחג הקדוש

שמיני עצרת כבר היה בפתח ורבי יקותיאל יהודה הלברשטם, הרבי מקלויזנבורג, החליט שביום הזה הוא דבק בבוראו ביחידות. למרות שהיה אסיר במולדורף, מחנה עבודה, הוא לא התכוון לתת לנאצים את התענוג להרוס לו את החג. "שחיות הטרף האלה יעשו מה שהם רוצים, אני לא עובד ביום הזה", אמר. סידור העבודה כבר נקבע כאשר הרבי נמצא ברשימת העובדים ביום החג.

בקלויזנבורג, חסידיו של הרבי הגיעו ממרחקים כדי לראות, ולו בהבזק קל וקטן, את דבקותו של הרבי בבוראו ובתורתו. אבות הרימו את ילדיהם על כתפיהם כדי לצפות בריקודיו של הרבי. החסידים – הצעירים והמבוגרים – רקדו בהתלהבות עצומה כאשר הם מוסיפים עוד חוליה למסורת זו, שהחלה כבר בהר סיני.

אבל אלה היו ימי הזוהר של השנים הקודמות. בית הכנסת בקלויזנבורג כבר לא קיים. זהו רק זיכרון רחוק, הוא נהרס והוצת על ידי הגרמנים הארורים. היהודים שגרו שם הובלו באכזריות לתאי הגזים ולמשרפות. אסירי מולדורף, כך הסתבר, היו ברי מזל.

בכל מחנות הכפייה והעבודה שמרו האסירים בזיכרונם את הילת חג הסוכות שהתפשטה אז ברחובות קלויזנבורג, כל סוכה הייתה יותר יפה מזו שעמדה לידה, גברים צעדו ברחובות עם "כלי הנשק" שלהם – אתרוג ריחני מלווה בלולב מלכותי, בהדס ובערבה.

ד"ר גרינבאום, הרופא היהודי של המחנה, היה אחד האנשים שהיה יכול לעזור לרבי להימנע מעבודה ביום שמיני עצרת. שוחד היה אחד האמצעים בעלי המשקל הכבד שהובילו בערב החג את הרבי למרפאה. אחד החסידים, משה איינהורן, גילה שהנאצים יעשו סלקציה במהלך החג, כדי להפריד את החלשים שכבר לא מסוגלים לעבוד ולשלוח אותם אל מותם. והתחנה הראשונה שלהם הייתה המרפאה.

משה התחנן לד"ר גרינבאום שישלח את הרבי בחזרה לעבודה.

הרופא הורה לרבי לחזור לתאו, אך הרבי היה נחוש בדעתו לא לעשות שום עבודה פיזית והוא סירב להגיע למסדר שנערך. היעדרותו נרשמה ושומרים נשלחו לבדוק את התאים.

אנשי האס.אס. מצאו את "הרבינר" כשהוא מתפלל. בזעמם, תפסו אותו בחוזקה, אחר כך דחפו אותו על הרצפה הקרה, ובחוסר רחמים משווע גררו אותו החוצה. שם, הכו אותו מכות נמרצות - תחילה עם האלות ואחר כך בעטו בו עם המגפיים מצופות המתכת שלהם.

כשזה הסתיים, מספר אסירים נשאו את הרבי המדמם למרפאה, ואחר כך נשלחו בכפייה לעבודה. הם הניחו שזה סופו של הרבי, שהם לא יראו אותו יותר...

בסוף יום העבודה, מספר אסירים אמיצים הצליחו להיכנס למרפאה כדי לדעת מה קורה עם הרבי שלהם. מפחדים מהגרוע ביותר, הם עשו דרכם בבניין המרפאה, עוברים מחדר לחדר בו מאושפזים החולים האומללים.

ואז, הם מצאו אותו. שרפרף רעוע היה באמצע החדר ועליו הונחו שרידי גמרא קרועה. הרבי, כשפניו בוערות ומאירות באור שלא מהעולם הזה, רקד (כן, רקד!) סביב "הבמה" המאולתרת וחגג את החג.

לא היו אבות שנשאו את ילדיהם על כתפיהם כדי שיראו את המחזה המדהים הזה – כשהרבי רוקד. וגם לא היו חסידים שרקדו בהתלהבות. אך עדיין, ואולי כפי שלא היה מעולם, הרבי זכה להתאחד עם בוראו, עם ההבנה ש"אין... עוד... מלבדו"

בואו נעשה עוד מצווה לקירוב ביאת משיח צדקינו

שנה טובה ומתוקה